יסן נ' פלאפון תקשורת בע"מ

פסק דין

התביעה שבפני עניינה פיצוי התובע על ידי הנתבעת בגין הליכי סיום ההתקשרות שבינו לבין הנתבעת.

התובע מר נתן יסן (להלן: "התובע") התקשר בהסכם לרכישת שירותים עם הנתבעת חב' פלאפון תקשורת בע"מ ( להלן: "הנתבעת") ביום 31.8.09.

מהות ההתקשרות היתה קבלת מכשיר טלפון נייד וכבונוס היה אמור התובע לקבל מחשב נייד מסוג "לנובו" (להלן: "המחשב") לצורך קבלת המחשב קיבל התובע שובר איתו היה אמור לפנות לחב' "אוחיון" בחיפה שאמורה היתה לספק לו את המחשב.

המחשב לא סופק גם לאחר שהתובע לטענתו, פנה לחברה המספקת מספקת פעמים, בנסיבות אלו ביקש התובע לבטל את העסקה ולשם כך פנה לנתבעת.

הליכי ביטול העסקה עם הנתבעת התמשכו והתובע נאלץ להגיע למשרדי הנתבעת מספר פעמים עד אשר הביטול נכנס לתוקף והנתבעת הפסיקה לחייב אותו בגין העסקה.

בפועל העסקה נחתמה ב – 31.8.09 ובוטלה לטענת התובע רק במרץ 2010, ואילו לטענת הנתבעת, הביטול בפועל החל כבר בינואר 2010 אך הדבר בא לידי ביטוי במרץ 2010.

המחלוקת בין הצדדים לגבי מועד כניסת הביטול לתוקף הינה שולית שכן מדובר בסכום של כ – 270 ₪, המתייחס לתקופה של 3 חודשים, עיקרה של התביעה היא בגין עגמת הנפש והפסד הזמן של התובע עת ניסה לבטל את העסקה שלמעשה לא יצאה לפועל כאשר המחשב לא סופק לו.

לטענת התובע, מדובר היה ב – 13 שעות עבודה אשר בגין כל שעת עבודה שלו לטענתו יש לחייב סך של 530 ₪.

במהלך הדיון התברר כי בנוסף לתביעה המתנהלת אצלי, קיימת דרישה של הנתבעת לתשלום של כ – 10,000 ₪ כנגד התובע בגין החלטתו לנייד את כל המכשירים שברשותו מהנתבעת לחברה אחרת.

אינני דנה בתביעה זו, אך יחד עם זאת, אינני יכולה להתעלם מהמידע שנמסר לי בדיון, התובע נדרש לשלם עבור פיצוי מסוכם מראש בגין כל אחד ממספרי הטלפון אותם נייד לחברה אחרת, סך של כ- 1,500 ₪.

אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע לא קיבל את מחשב הנייד, שהיה אמור לקבל במסגרת העסקה ואני רואה בכך הפרת ההסכם על ידי הנתבעת. גם אם מדובר בבונוס, הרי שבעסקה זו לבונוס היה משקל של ממש ולא הוכח לי כי התובע היה מעוניין באותה עסקה לולא הבונוס של המחשב הנייד.

לאחר ששמעתי את הצדדים בדיון, התרשמתי כי התובע תאר את מסלול הליכי ביטול העסקה בצורה כנה וכי אכן הוא נדרש להגיע למשרדי הנתבעת מספר פעמים בזמן של שעות עבודה מקובלות ולא בשעות פנאי וכתוצאה מכך, לטענתו, נפגעה עבודתו באותה תקופה.

אינני יכולה על סמך החומר המצוי בידי לכמת את הנזק הממשי, אך יחד עם זאת, אני מקבלת את טענתו שעצם הפסד שעות עבודה, בשעות העבודה המקובלות, גרם לו לנזק לעגמת נפש.

בנסיבות אילו ולאחר שקבעתי שהנתבעת היא זו שהפרה את ההסכם שבין הצדדים בעניין העסקה מ – 31.8.09, אני קובעת כי התובע זכאי לפיצוי.

את סכום הפיצוי בגין עגמת הנפש והפסד זמן עבודה, אני קובעת הן על פי טענת התובע כי הפסד שעת עבודה עומד על סך של 530 ₪ ולטענתו הפסיד 13 שעות עבודה והן על עיקרון הפיצוי המוסכם מראש של הנתבעת עצמה כאשר לטענתה הצד השני הפר הסכם איתה.

לאור האמור לעיל, במקרה הנדון אני קובעת כי על הנתבעת לפצות את התובע בסך של 4,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום.

אני חוזרת וממליצה לצדדים לנסות ולסיים את כל המחלוקות שביניהם במסגרת הסדר כדי למנוע את הצורך לחזור ולהגיע לביהמ"ש.

על פסק דין של ביהמ"ש לתביעות קטנות ניתן להגיש בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 15 יום.

ניתנה והודעה היום י"ד אב תש"ע, 25/07/2010 במעמד הנוכחים.